הפובליציסט המצרי, כמאל גבּריאל, עומד על התנהלותו המדינית של אבו מאזן וממשלו כלפי ישראל, וטוען כי הפנייה אל האו"ם, יותר משהיתה מהלך כלפי ישראל, מהווה בראש ובראשונה ניסיון התמודדות עם לחץ הביקורת המחשקת מבית ומהעולם הערבי .

ר'סאן שרבּל, עורך העיתון "אל-חיאת", מציג במאמר זה את לבטיו בעד ונגד התערבות זרה במאבקים פנימיים בעולם הערבי. עם כל הבעייתיות שבהתערבות חיצונית, הוא טוען, בכל הנוגע להיפרעות מרודנים דכאנים, אין מנוס מלהכיר בכך שהדבר משרת את אזרחיהן הנדכאים של המדינות הללו והוא על-פי רצונם.

במאמר זה דן העיתונאי העיראקי עמאר א-סוואד במידת ההתאמה המחשבתית של מנהיגי עיראק החדשה לתקופת המהפכות בעולם הערבי ולשינוי אותו חווים היחסים בין המדינות באזור, תוך שימת דגש על השימוש הרטורי שהם עושים בעניין הישראלי.

הכותב הכורדי העיראקי כּיפאח מחמוד כּרים מבקר את חולייה של השיטה הפוליטית-הפקידותית בעיראק, שבה נאלצו פקידים להשלים הכנסה ממקורות חיצוניים זולת עבודתם הממשלתית, מה שהביא ברבות הזמן למערכת שלמה המנצלת את מקום העבודה הממשלתי לניהול העסקים הפרטיים ולכר פורה לשחיתות ולנפוטיזם.

במאמר נוקב זה, יוצא הפובליציסט המצרי ג'מיל א-ד'יאבי כנגד הדיכוי האכזרי של המהומות בסוריה ומציג הקבלה בין המנהיגים הערביים המבטיחים לעמם הבטחות ריקות מתוכן, לבין סיפורו של נשיא ברזיל לשעבר, שזכה לפופולאריות עצומה לא בגלל משטר של טרור והפחדה, אלא בגלל סיפור חיים מרגש וההישגים שהביא למדינתו.

הסופר והעיתונאי הירדני באתר מוחמד עלי ורדם שופך את זעמו על אותם פוליטיקאים ירדנים המכונים "שבּיחה", שלוקים ביהירות ובצביעות באשר הם מטיפים לדמוקרטיה ומוקיעים את האלימות, אך בה בעת מביעים את תמיכתם במשטרי הדיכוי וב"שבּיחה" הסורים, הלא הם בריוני השלטון המשתמשים באלימות קשה לדיכוי ההפגנות.

חסן סבּרא, עורך העיתון האנטי-סורי "א-שראע" תוקף במאמר חריף את נסראללה על כך שלמרות כתב האישום נגד אנשי ארגונו בדבר רצח רפיק אל-חרירי, ממשיך להאשים את ישראל בביצוע הרצח ומתייחס בהתנשאות לסבלם של הקורבנות, ודורש ממנו לקחת אחריות, להתנצל ולהתפטר.

בעל-הטור הלבנוני עבדאללה אסכנדר מבקר את התנהלות המערכת הפוליטית בלבנון ומעלה שאלות על מידת אמיתותו של הסכסוך הפנים לבנוני ועל הרצון של הזרמים השונים והגורמים המניעים אותם.

בעל הטור המצרי מאמון פנדי טוען כי את המהפכה במצרים לא ניתן לכנות בשם "מהפכה", שכן אין בה משום שינוי מהותי בשיטת הממשל, אלא מאבק להפלת מובּארכּ ושלטונו המושחת. כהוכחה לכך הוא מציג את שיבתו של מוחמד חסניין הייכּל לזירה. אותו הייכּל, שהיה חזות הדיקטטורה של עבד א-נאצר, הוא כיום חזות המהפכה.

הפובליציסט הלבנוני עלי חמאדה חושף את ערוותו של המחנה הפרו-סורי בלבנון, שהפיל ממשלה אחת והקים ממשלה אחרת שתשמש כמליצת יושר
למעשים הנוראיים שמבצע משטרו של אסד וגם כדי לקבור כל סיכוי לעשיית דין עם רוצחיו של רפיק אלחרירי ושותפיו לדרכו הפוליטית.